<h1>ראב"ן שו"ת סימן קי"ב</h1>
<h2>דף קעד:</h2>
ראובן תבעו לשמעון מישכנתי משכון ביד גוי ואבדו הגוי והגיע לידך החזירהו לי, ושמעון משיב אני זכיתי בו תחילה ואם לא בכולו מ"מ זכיתי בחוב הגוי. דעתי נוטה שלא זכה שמעון באותו משכון דהא לא היה המשכון קנוי לגוי, דאפילו ישראל מישראל לא קני משכון היכי דמשכנו בשעת הלואה וכ"ש גוי, ואין המשכון אצלו אלא לאחריות חובו וכי יצא המשכון מידו שאבדו פקע בו, דהא ישראל שאבד משכונו פקע הלואתו כדתנן [שבועות מ"ג:] אבד המשכון אבדו מעותיו, כיון דפקע שיעבודו דגוי זכה ישראל במשכונו כל היכא דאיתיה דאמר רבה [ב"ק מ"ט:] משכונו של ישראל ביד הגר ומת הגר ובא ישראל אחר והחזיק בו מוציאין אותו מידו ונותנין אותו לבעלי המשכון מאי טעמא מעידנא דמית פקע שיעבודיה וזכה הלה במשכונו, ה"נ כיון שאבד[ת] הגוי מותרת כדאמרינן [שם קי"ג:] כן תעשה לכל אבידת אחיך אבידת אחיך אתה מחזיר ולא אבידת גוי פקע שיעבודיה דגוי וזכה ראובן בשלו. ועוד דמשמיא רחמו עליה שניצל משכונו בלא פדיון, כי הא דרב ספרא [שם קט"ז.] הוה אזיל בשיירתא לוונהו הנהו אריותא כל לילה הוו שדו ליה חמרא דחד מינייהו כי מטא ההוא יומא דשדא רב ספרא לא אתא אריא קדים רב ספרא זכה בחמריה, ואמרינן למה ליה למיזכיה בחמריה פשיטא כי אפקריה אדעתא דאריה אפקריה, ואמרינן לא צריך רב ספרא למיזכי ביה אלא לרווחא דמילתא בעלמא הוא דעבד. ואפילו אם תמצא לומר דכיון דנתן משכון ביד הגוי הפקירו, אתה למד מכאן שלא הפקירו אלא אדעתיה דגוי אבל אדעתיה דישראל לא הפקירו הילכך לא זכה בו שמעון. וא"ת כיון שנפל ליד גוי טהור לישראל דכתב [ישעיה ל"ג] וכמשק גבים שוקק בו מה גבים הללו [סנהדרין צ"ד:] מעלין את האדם מטומאה לטהרה אף ממונו של ישראל כיון שנפל ליד גוי טהור, ה"מ לאחר ייאוש דהא בביזת סנחריב משתעי קרא דכתיב ואוסף שללכם שלל החסיל אמר להם נביא לישראל מה חסיל זה כל אחד לעצמו אוסף אף שללכם כל אחד לעצמו אמרו לו והלא ממון עשרת השבטים מעורב בו אמר להם כמשק גבים וכו', דהתם ודאי אייאוש דכיון דחזו דקא גזלי מינייהו ממונייהו אייאוש כדתנן [ב"מ כ"א:] גנב וגזלן וירדן שנטל מזה ונתן לזה מה שנתן נתן ומה שנטל נטל ואמרינן בשלמא גזלן וירדן דקא חזו להו ומייאשי אלא גנב וכו', ועוד דהוה ליה ממון שאין לו תובעין כדכתב [דברים כ"ט] ויתשם וישליכם דנקטינן דגלו מעבר לנהר סמבטיון, אלא הכא דליכא ייאוש דהא מדעתו הניחה אצל הגוי ובהנחה מדעת אמרינן לא מייאש כדתנן [ב"מ כ"ה:] מצא אחר הגפה וכו' הרי זה לא יגע בהן וטעמא משום איניש אצנעינהו, ועוד דממון שיש לו תובעין הוא ואמרינן [שם כ"ז.] מה שמלה מיוחדת ממון שיש לו סימנין ויש לו תובעין וחייב להכריז אף כל וכו', ועוד שהרי ראובן היה רודף תדיר אחר משכונו ומצינו דאפילו אבידה שהתירה תורה מסתמא כגון שטפה נהר [שם כ"ב.] דהיכא שהבעלים מרדפים דחייב להחזיר ומוקמינן לה [ב"ק קט"ו:] אע"פ שאין יכולין להציל אלא ע"י הדחק. וה"מ שלא זכה שמעון באותו משכון כשהיה המשכון שוה יותר מחובו שלא הוחלט המשכון לגוי, אבל הוחלט המשכון לגוי שעלה הקרן והריבית ליותר משויו זכה בו הגוי וזכה בו שמעון מן הגוי כיון דדיניה [דגוי] בתר ערבא אזיל [ב"ב קע"ד:] וניכסוהי דאיניש ערבא ביה [שם] וכ"ש המשכון שבידו כיון שעלה הקרן והריבית ליותר משויו זכה בו הגוי וקנאו מדין ערב הילכך זכה בו שמעון מן הגוי.
